ישנו מושג חדש היום הנקרא קליפראקטור.
לרוב הוא רזה וחיוור פנים.
הוא גדל בעידן הקלוז-אפ, ואי לכך הוא
מעולם לא זכה לראות את התמונה הכללית.
הוא מאונן לא מתוך נוכחות-דיאלוגית, אלא
מתוך אידיאולוגיה והאדישות בלחזר אחרי בחורה,
זאת אומרת הוא מחזר אחרי בחורה, אבל
בדרך עקיפה. כל כך עקיפה עד שבחזרה
היא כבר לא שם, או שהוא מתעייף
ומרגיש כמו שוטה.זהו גם לפעמים משורר,
שחקן, ליצן, יחצן, פעלתן, אופנתן, עיתונאי,
מדיהן.
מטבע הדברים הקילפראקטור
יסגוד לכול מה שהוא עכשיו, בתנאי שהדבר
נודע למספיק אנשים. הוא תמיד מגיח מהאי
נחת. סובל מהיפראקטיביות. ובתור שכזה הוא
בורח מכול מה שיש בו מהרצינות והאצילות,
דהיינו מכל דבר שדורש את העומק.
הוא אומן בלהסתיר את הפרובנציאליות שלו, על ידי
כך שהוא מקצין את תגובתיו ואורח חייו
עד כדי גיחוך.
הוא מזהה היטב את השמרנות
והאמצע, כי לפי זה הוא מלקט את השאריות
והופך מהם שלם.
ואת השלם הזה,
שהוא למעשה שארית, הוא מציע לדור הצעיר.
ובכך הוא הופך אותם, ואת עצמו, לשמרנים
מהעומק. ולרדיקל של השטחיות.